ירושלים של חשמל

מאת עֹפר שני

נפגשנו בתחנה של קו 400, היורד מירושלים לכיוון בני ברק. הכרטיסייה נשמטה לי, והיא התכופפה בגמישות חתולית, ואז הגישה לי אותה, כשחיוך נסוך על פניה. קצות אצבעותינו נפגשו, וזרם אלקטרונים ניתר בינינו. כל עולמי הצטמצם לרעמת תלתלים שחורים, וזוג עיניים בוהקות בכחול כמעט זרחני.
"תזהר", הצטחקה וליבי נמס, "אני אלרגית לחשמל". לאחר מה שנדמה היה כנצח הצלחתי לבסוף לפלוט רק "מה?" נבוך. בו ברגע הודעתי למוח שלי כי בכוונתי להעמידו לדין באשמת בגידה במולדת. "איפה השנינות שלך כשצריך אותה", נזפתי בו. היא חייכה שוב, והמעט שנשאר מליבי התפוגג. "אני אלרגית. אם רק עובר לידי חשמל – אי אפשר לדעת מה יקרה". עלינו לאוטובוס, ואני הודיתי לנהג ולאלוהי המושבים הפנויים שנותרו רק שניים כאלה. את מרבית הדרך עשינו בשתיקה, ואל מצעד המואשמים בבגידה הצטרפו הלשון שלי, בגין נטישת עמדה, ובלוטות הזיעה שהחליטו דווקא עכשיו לעבוד במשמרת כפולה.
איפשהו במחלף גנות העזתי סוף סוף להגניב מבט לימיני, וראיתי שהיא שקועה כולה בספר פיזיקה. חשמל ומגנטיות. "את לומדת פיזיקה?", שאלתי. "לא", ענתה בחיוך מחשמל, והשיבה את מבטה אל הספר. מבולבל, חזרתי אל הספר שלי. ירדתי בתחנה שליד הבית, והופתעתי לגלות אותה עומדת שם, עם הספר בידה. "בחירה מעניינת", אמרתי ועטיתי על פני מה שאני מקווה שלפחות דמה לחיוך, ולא מבט של צבי מבוהל שנלכד באור הפנסים. "הכר את האויב", ענתה. היא הכניסה את הספר אל התיק, והתחילה לצעוד לעבר הגשר שעבר מעל הכביש הראשי. המתנתי דקה או שתיים, והתחלתי ללכת באותו כיוון. היא חיכתה לי בקצה השני של הגשר.
"אם לא הייתי יודעת יותר טוב, הייתי בטוחה שאתה עוקב אחרי."
"איך את יודעת שלא?"
"סתם, תחושה. אתה עוקב אחרי?"
"לא. ההורים שלי גרים פה בשכונה."
חלפנו על פני גן הילדים שהיה שלי פעם, ואחר כך חצינו את מסוף האוטובוסים שבקצה הרחוב. צעדנו בשתיקה, ומעלינו חוטי החשמל זמזמו. נעצרתי לפני מספר 18, והיא נעמדה לצידי.
"פה אני גר."
"אני יודעת", אמרה, והאירה עלי בשתי עיניה, שמצאו אותי עומד משתאה. "אל תהיה דביל", הוסיפה פתאום בצחוק שהרקיד את רעמת התלתלים. "איך לעזאזל אדע איפה אתה גר?"
היא הודתה לי על חברתי, והמשיכה במורד הרחוב. צפיתי בה נעלמת מעבר למגרש הכדורגל, תוהה לאן פניה מועדות.
כמה שבועות אחר כך נתקלתי בה שוב בהמתנה לאוטובוס, הפעם בדרך לירושלים. "אולי אתה בכל זאת עוקב אחרי?", אמרה פתאום. מופתע, הרמתי את ראשי מבין דפי הספר, וחזרתי מאיטלבאר אל העולם האמיתי. היא נעלה מגפי גומי צהובים, וניסתה לכלוא את שערה הסורר תחת כובע צמר אפרפר, אך בלי הצלחה מרובה. "מה?" היה שוב כל מה שמוחי הכושל הצליח לרקוח. למזלי כנראה שהייתה לה חיבה מוזרה לבחורים נבוכים ומגמגמים והיא חייכה בחזרה. "אני לא מאמינה בגורל, אז או שאתה עוקב אחרי, או שזה סתם צירוף מקרים." לאחר היסוס של רגע השבתי לה. "אז כנראה שאת עוקבת אחרי, כי אני לא מאמין לא בגורל ולא בצירופי מקרים." כמו רכבת משא עמוסה, הלשון שלי, שהתחילה בזחילה איטית סוף סוף האיצה, והצלחתי לשם שינוי להתבטא בקוהרנטיות יחסית. מרוצה, הרשיתי לעצמי להביט בה. העיניים שלי נדדו אל המגפיים, והיא מיד העמידה את רגלה לתצוגה. "מגניבים נכון? אני צריכה הגנה, אתה יודע". "מהחשמל?", שאלתי. "כן. אני משתדלת לא לצאת מהבית בלעדיהם. אי אפשר לדעת איפה יקפוץ עליך איזה זרם".
הייתי מהופנט. כל זמן שדיברה עיניה היו ממוקדות בי, ומצאתי את עצמי טובע באוקיינוס כחול, צלול יותר מחוף בתולי באיים המלדיבים. תלתל שחור אחד הבליח מבעד לכובע, וחצה את מצחה כמו ברק. אם הייתי יודע מי זה הארי פוטר באותה תקופה בטח הייתי מייד חושב עליו, אלא שאז הוא עוד רק היה חלום במוחה הקודח של ג'יי קיי רולינג.
חריקת הבלמים של האוטובוס ניערה אותי, ומיהרתי לארוז את הספר ולעלות על האוטובוס בעקבותיה. היא התיישבה, מחייכת לקראתי, ולידה מקום פנוי. המקום הפנוי היחידי כמובן. כבר הרגשתי קצת פחות נבוך, וניהלנו שיחת חולין קטנה במהלך הנסיעה. היא התחמקה מכל נסיונותי לדלות פרטים ביוגרפים עליה, וכל מה שהצלחתי לגלות עליה היה כי היא לא סטודנטית, לא ירושלמית במקור, וגם לא מרמת גן, ושתמיד רצתה לטוס לקופנהגן. סתם כי אהבה להגות את שם המקום בקול רם. על עצמי סיפרתי הכל. על התקופה ששחיתי, וכשהפסקתי. על אפיזודת הטאיקוונדו, שחלפה לה אחרי בעיטה אכזרית לסרעפת שחטפתי מילד שהיה נמוך ממני בראש. לא פסחתי על החיבה לספרים משומשים, או על ההתמכרות שלי לתפוחים. בירושלים נפרדו דרכנו.
"תמשיך לעקוב אחרי?", שאלה ביציאה מן התחנה. "רק אם תעקבי בחזרה", השבתי. פניתי אל קו 28, בדרך לגבעת רם, והיא נעלמה במורד רחוב יפו, שמה פעמיה לעבר השוק.
בחודשים שחלפו נפגשנו מספר פעמים, תמיד באוטובוס. בכל פעם שהצעתי ללוות אותה לביתה, היא סירבה בנימוס. היא לקחה את ידי בידה, שטפה אותי במבט המהפנט שלה, ואמרה: "זה לא בטוח". גיליתי שקוראים לה מלי, ולא זה לא היה קיצור של מלכה. סתם מלי. שהיא אוהבת חתולים אבל לא יכולה לגדל אותם. בגלל החשמל הסטטי כמובן. הפחד הכי גדול שלה היה להלכד בשדה פתוח בסופת ברקים. באחת הנסיעות למדתי גם על הערצתה למדענים, ובמיוחד פיזיקאים. החביב עליה מכל היה טסלה. "לו יכולתי לחזור בזמן, הייתי רוצה לבלות יום במעבדה שלו. אבל מכונת הזמן שלי התקלקלה", אמרה לי בעוד האוטובוס מטפס אל הקסטל. "אני דווקא הייתי בוחר בסיבוב פאבים עם ריצ'רד פיינמן", השבתי אני, "ואתן לך להשתמש בשלי ברגע שהיא תחזור מהמוסך הוספתי בקריצה". היא צחקה ואני הפכתי לשלולית.
אחרי השיחה הזאת לא ראיתי אותה כמה חודשים. התחלתי להקדים את שעת ההגעה לתחנת האוטובוס, וכמה פעמים אפילו לא עליתי על זה שהגיע וחיכיתי לאוטובוס הבא, או אפילו זה שאחריו, בתקווה שאולי היא תופיע פתאום. אבל לשווא. ואז, יום אחד, נתקלתי בה בשוק. "אתה!", היא קראה, וחיבקה אותי בהפתעה. "בוא, בוא מהר. יש לי משהו להראות לך". נגררתי אחריה בין הדוכנים, שקית עמוסה תפוחים בידי, ושנינו פילסנו את דרכנו בין העוברים והשבים. צמד החרדים הקבוע כבר התחיל לעבור בשוק בקריאות "שבת, שבת, מאוחר, מאוחר", ומחירי העגבניות צנחו כאילו היו הבורסה ב-1929. באחת הסמטאות בנחלאות היא פנתה בחדות אל תוך פתח בקיר, וחצר קטנה נגלתה לעיני. החצר הייתה זעירה, מרופדת בחלוקי נחל, ובמרכזה מזרקה קטנטנה שלא פעלה, אך סימני הירוקת העידו כי עד לא מזמן זרמו שם מים. טיפסנו בגרם מדרגות רעוע שהיה בקצה החצר, ונכנסנו בדלת עץ ירוקה ומתקלפת אל דירה חשוכה. "חכה פה", אמרה, וצעדה אל תוך החשיכה. לאחר רגע קט היא הסיטה וילון כבד, ואור בין הערביים של השבת הנכנסת הציף את החדר. מבעד לחלון נראתה חצר של בית סמוך, ומעבר לה נשקפו הגגות של נחלאות. היא הדליקה מספר עששיות ותלתה אותן על ווים שהיו קבועים בתקרה הנמוכה. "תצטרך להזהר קצת עם הגובה הזה שלך", אמרה בעודי מנסה לפלס דרכי פנימה בין מלכודות המוות שהיו תלויות מעלי. מצאתי עצמי עומד במרכזו של סלון קטן. ספה זוגית עמדה בצמוד אל הקיר שמימיני, ומולי ניצב החלון. משום מה עברה לי תמונה של לול תרנגולות בראש.
"נכון מגניב?"
"מה?"
"זה מה שרציתי להראות לך. בגלל זה לא היה לי זמן לפגוש אותך – לא נסעתי לרמת גן כמה חודשים כבר. לקח לי המון זמן לסדר הכל כמו שצריך".
"מה?", שאלתי שוב, מסתכל מסביב, ועדיין חושב על תרנגולות.
"חכה, ארתיח מים ואכין לנו תה. מייד אסביר הכל." היא יצאה דרך דלת צדדית אל תוך מה שתיארתי לעצמי שהיה המטבח.
בעוד התרנגולות ממשיכות לנקר בראשי סקרתי את החדר. אור השקיעה צבע את גגות השכונה בגוונים של ורוד וכתום, אם כי קצת היה קשה לראות אותם בבירור דרך הרשת שכיסתה את פתח החלון. הרצפות היו צהובות ומצויירות, והדגמים והצורות באדום ובכחול הרהיבו ביופיים מתחת לרשת המתכת שכיסתה את הרצפה. "התקרה הייתה הכי קשה לי", היא קראה מהמטבח, "מזל שהיא כל כך נמוכה". זיק של הבנה התחיל להתגבש במעמקי ראשי. "מנורות", חשבתי, דוחק את התרנגולות החוצה. "יותר נכון, אין פה מנורות", הוסיף החלק היותר אינטלגינטי שלי. ובאמת לא היו מנורות, גם לא מכשירי חשמל אחרים. למעשה לא ראיתי אפילו שקעים. מבט בוחן יותר גילה שהם היו שם, אלא ששכבת צבע עבה כסתה אותם. הבטתי למעלה. רשת מתכת, כמו רשת תרנגולות, היה פרושה לאורכה ולרוחבה של התקרה. היא המשיכה אל הקירות, החלון והרצפה. כל הדירה הייתה מכוסה בה.
מלי חזרה אל הסלון עם שתי כוסות ודחפה אחת מהן בין שתי ידי. "תזהר, זה חם", אמרה, והתיישבה על הספה. המשכתי לעמוד, מבטי נודד בין התקרה, הקירות והרצפה. ופתאום, הנוירונים הנכונים ירו, והסינפסות הנכונות היו שם כי להעביר את המסר הלאה, ואני מוכן להשבע ששמעתי 'קליק' ברור מהדהד בראשי, ואולי אפילו בחדר.
"את בנית לעצמך כלוב פארדיי?"
מלי הנהנה בראשה באיטיות, חיוך נצחון נסוך על פניה. "סוף סוף יש לי מקום שאני יכולה להרגע בו באמת." נגשתי אל הספה והושטתי לה יד, עוזר לה לקום. כשהתנשקנו, זרם אלקטרונים עבר ממני אליה, ואחר כך בחזרה, מתעלם מחוקי הפיזיקה.